איך מכתב שנגע ללב חולל מהפך?
האישה שפנתה אליי היתה במצוקה. היא נכשלה בביצוע בחינה ולא היתה יכולה להיבחן שנית. הסיבות לא חשובות. היא פנתה אליי וביקשה שאכתוב עבורה מכתב ל"שלטונות" מוסד הלימודים, כדי לנסות להניא אותם מסירובם לאשר לה להיבחן. הנימוקים לסירוב היו חד משמעיים, תקפים ותקיפים, מנומקים באופן שלא הותיר לה, לכאורה, כל סיכוי לשכנע בנימוק הגיוני לאשר את בקשתה.
משהו בי אמרה לי, ולה, שחשוב לתת מענה גם לנימוקי הסירוב אבל לא פחות חשוב לפנות אל הלב, אל הרגש, אל המקום שבו מלים יכולות להפעיל את בלוטת החמלה.
ישבתי ולמדתי את הסיבות לכישלון. היא שלטה היטב בחומר. היא היתה בקיאה להפליא בתכניה של כל שאלה. לכאורה, לא היתה כל סיבה לכישלונה, שהפתיע אותה, תסכל וכמעט ייאש.
היא לא תלתה תקווה במכתב אבל ראתה בו מוצא אחרון. ברירת מחדל. הסברתי לה שעבורי, כמי שאמור לכתוב את המכתב, כתיבתו אינה ברירת מחדל אלא פנייה לגיטימית לקבלת היתר להיבחן פעם נוספת.
ריכזתי את הטענות הענייניות – לדעתה- לקושי להיבחן ביום שבו נבחנה. לא אלאה אתכם. היא היתה נתונה באותו יום בסערת רגשות עזה וחריפה, היא היתה תשושת-נפש, ישנונית, מנותקת. הראש שלה היה במקום אחר.
כשהיינו ילדים אמרנו "תירוצים במשטרה". חשבתי איך להפוך את מה שסביר להניח שהיה נתפס לא כהסבר מנומק, ודאי לא משכנע, לכישלון אלא ניסיון שקוף, דק כעובי חדק פיל, לתרץ אותו.
אמת דיברה האישה, אמת כתבתי אני, מפיה. שטחתי, אחת לאחת, את המצב הרגשי שבו היתה נתונה ואת העדר היכולת לגייס כוחות ולחדד קשב וריכוז. אבל ידעתי שבכך לא די. בכך לא אמצה את הסיכוי להפוך את הסירוב להיענות, את הדחייה לקבלה. את השלילה לחיוב. את התקווה (זעומה, קלושה, אפסית) – למימושה.
כתבתי אל לב מי שאמור להיות נמען המכתב. כתבתי עד כמה היא ראויה להזדמנות. עד כמה חשובה עבורה ההצלחה בבחינה, אשר עשויה לפתוח בפניה שער אל המקום שאליו הי מכוונת, מייחלת, מתפללת. אל המקום ואל התפקיד המיועד לה, התפקיד שהיא מייעדת עצמה למלאו. המקום, המקצוע, שהוא ייעוד חייה ושליחותם- אחות רחמנייה.
בכוונות מכוון כיוונתי, לאחר שנדרשתי אל הגרעין הקשה, השכלי, של טיעוניה, אל המקום הרך, החומל. אל המקום שבו מי שיקרא את המכתב יחוש ואולי אף יגיד- הלב לא נותן לסרב לבקשה למתן הזדמנות נוספת.
המכתב הועיל. אושר לה, לפנים משורת הדין, להיבחן פעם נוספת. היא קיבלה ציון שהפתיעה אותה. אפילו בוורודות שבציפיות לא שיערה שהיא תקבל 90.
נ.ב. " אם המכתב יעזור- ארוחה סינית על חשבוני", הבטיחה. לימים היא הרחיקה למקום אחר, נשכחה ההבטחה, הלכה הארוחה. אבל אני שמח כל כך ועל כך שהודות למכתב אחד הצלחתי לאפשר לה להגיע אל המקום שאליו ייעדה עצמה, המקום שנועד לה. אחות רחמנייה.
