מכתב הספד לאבא

חברות וחברים נכבדים ויקרים,

אני מבקש להודות לכם על שבאתם לכבד אותנו בנוכחותכם במלאות 30 למותו של מי שהיה לי לאב – א.ר. היקר באדם, אשר החזיר את נשמתו לבורא בשנה התשעים וחמש לחייו.

הוא עלה לארץ מתימן בשנות השלושים האמצעיות לחייו והחליף את מרבד הקסמים בשטיח אפור ופשוט – "פשוט כמו לחם וכמו מים", כמאמר המשוררת.

כל חייו בארץ עבד בעבודת כפיים, אם ביערות הקרן הקיימת לישראל ואם בחלוקת לחם עם סוס ועגלה. העבודה היתה טבעית ופשוטה לו כמו נשימה. הוא ראה עצמו בר מזל לעבוד ולהתפרנס.

אבא גידל אותי ואת אחותי ל. באהבה ובמסירות שאין להם אח ודוגמה. אהבתו ומסירותו היו מופת חד פעמי של אהבה שאין לה מידה ואין לה שיעור.

הוא לא הלך בגדולות. כל חייו לא ביקש דבר שהיה מעל ומעבר ליום-יום. תפילתו השקטה התמצתה בתקווה להישנותו של היום גם מחר – שיהיה אותו דבר, ואם אפשר – מעט יותר טוב.

הוא היה דייר של קבע בבית שבו התגוררה גם הצניעות. הוא היה איש משכמו ומעלה לאו דווקא בשל הצטיינות מיוחדת בתחום זה או אחר, אלא באופן שבו קיבל כל אדם, בהבנה הפנימית העמוקה והמהותית כי כולנו שווים מעצם היותנו בני-אדם, וככאלה כולנו זכאים לחום ולחמלה.

כל מה שאני יודע על החיים אני יודע מהדוגמה שהוא שימש לי. הניסיון שרכשתי וצברתי רק חיזק בי את התחושה ואת הידיעה כי עיקרו של החינוך שהעניק לי אבא ומהותם של הערכים שספגתי לא היו תולדה של דרשות גבוהות ואף לא תוצאה של הטפות מוסר, אלא בדוגמה אישית פשוטה:
ראיתי איך אבא חי וידעתי כי כך נכון וכך ראוי לחיות.

חודש ימים חלף מאז שבת אל העפר שממנו באת לפני כמעט 100 שנה. האדמה הזאת, שרוותה גשם, דם ודמעות קיבלה אליה אדם שאהב את החיים והחיים אהבו אותו.
התכנסנו כאן, חבריך ומכריך הרבים לציין 30 שנה לפטירתך. הזמן שעובר רק מחדד ומעצים את תחושת הכאב והאובדן, אף שהלכת לעולמך בשיבה טובה.

אני יודע שקשה לנחם אבל קשה עוד יותר להינחם. ובכל זאת – אולי אפשר לשאוב מעט נחמה מהידיעה כי חיית חיים מלאים, בפשטות ובצנעה. ידעת להתרועע עם אנשים. מעולם לא התנשאת על איש. מעולם לא פגעת בכבודו של איש ואולי בשל תכונות אלה כה רבים הוקירו וחיבבו אותך.

גידלת ילדים, זכית לנכדים. היית ותמיד תישאר חוליה מרכזית בשרשרת הדורות.

אני רוצה להודות לך על שזכיתי לגדול אתך ולצדך, להתבגר, להיות לאיש – לבעל, לאב, לסב. עברת אתי תחנות רבות ומשמעותיות בחיי. תמיד ידעתי כי יש על מי לסמוך, יש במי לבטוח, יש ממי לשאול עצה, יש למי להידמות.

זו בזו נמהלו והתערבבו בי אהבתך והערצתך. היו רגעים שכמעט קינאתי בך, אבא, על האופן שבו אתה יודע להתנהל ולהתהלך בחיים הלא פשוטים האלה – יודע ללכת באש בזהירות ובתבונה כדי לא להיכוות, ובמים – כדי לא להירטב.

נוח בשלום על משכבך, אבא יקר. הלוואי שאלמד ואדע לשאת כמוך, בקול דממה דקה, את רגעי החולשה והקושי ואת השעות הקשות של המצוקה והמכאוב, כי אין חיים שהם רק רצף של אור ושמחה.

עכשיו, במנוחת העדן שלך, אני רוצה להתוודות בפניך ולהודות: עדיין אי אפשר לעכל את מותך, ודאי יהיה בלתי אפשרי עוד יותר להתרגל אליו.

תודה על מי שהיית. תודה על מי שתישאר תמיד בזיכרוננו. יהי זיכרך ברוך!