כתיבת נאום לראש העיר ליום זיכרון לרצח רבין

תושבי העיר היקרים, קהל נכבד

ערב י"ב בחשון תשנ"ו, מוצאי שבת, הארבעה בנובמבר 1995, היה ערב סתיו יפה. מול קהל מאות אלפים בכיכר מלכי ישראל, אשר לימים הפכה לכיכר הקרויה של שמו, עמד יצחק רבין, ראש ממשלת ישראל, ולצדו שמעון פרס, כיום נשיא המדינה.

עצרת התמיכה ב"הסכמי אוסלו", שנערכה תחת הסיסמה "כן לשלום, לא לאלימות", היתה מקום ושעת פיוס נדירים לשני המנהיגים היריבים פרס ורבין. במהלך העצרת, שהסתיימה בשירת שיר לשלום שהדהדה מקצה הארץ עד קצה –נשא רבין את נאום, אשר הירצחו, שעה קלה לאחר מכן, הפך אותו לנאומו האחרון. יותר מכל נחרט נאומו בתודעה בשל המשפט "האלימות היא כרסום יסוד הדמוקרטיה". מי היה יכול לשער, שטובע המושג ייהפך בתוך שעה קלה בלבד, עם סיום העצרת, לקורבן של הקיצוני והחמור מכל סוגי האלימות – לרצח.

חילוקי דעות חריפים ככל שיהיו הם טבעיים ולגיטימיים אבל לא לגיטימית ואסור שתהיה לגיטימית לעולם היא נקיטת אלימות כלפי מי שדוגלים ברעיונות שנראים לזולת.

שלוש היריות של רוצחו של רבין היו התנקשות בשליח השלום. יגאל עמיר רצח את השליח אבל הוא לא רצח את השליחות. רבין מת, אבל המבקשים שלום הרודפים שלום, המייחלים ולו והמתפללים אליו עודם חיים.

ביום השנה החמש עשרה להירצחו של יצחק רבין התכנסנו כאן, תושבי עפולה, מבוגרים וצעירים, כאלה שזוכרים היטב היכן היו ומה עשו, כאשר מבזק חדשות קטע את שגרת תכניות הטלוויזיה והקריין דיווח על יריות בכיכר, וכאלה שהיו אז עוללים.

רבין נרצח כמנהיג פוליטי שהוביל מהלך מדיני. הוא חתר לשלום בדרך ובאופן שנראתה למתנגדיו מסוכנת, הרת אסון.

ביום השנה החמש-עשרה, כאשר מדינת ישראל ניצבת נוכח איומים מתגברים על עצם קיומה; כאשר הצורר האיראני המתקבל במדינות רבות בכבוד מלכים ושב ומצהיר מעל לכל במה על כוונתו להשמיד את ישראל – אם יש משמעות

עמוקה להירצחו של רבין זו המשמעות – הכרה בהכרח הקיומי להמשיך את שליחותו של רבין מהמקום שבו נרצח בכיר השליחים; לחתור ללא לאות למיצוי כל סיכוי להשיג שלום, אבל בו בזמן להיות חזקים, כדי לסכל כל איום על עצם הקיום.

בערוגת הזיכרון המטופחת צומחים גם עשביה השוטים של השיכחה. השיכחה טבעית יותר מאשר הזיכרון. הזיכרון כרוך בהשתדלות, הוא מחייב רצון. אי אפשר לצוות זיכרון ואי אפשר להורישו אבל אפשר לחדד אותו ואפשר להנחילו.

ההתכנסות שלנו כאן לזיכרו של יצחק רבין חמש עשרה שנה לאחר הירצחו היא מעשה קטן של זיכרון: זיכרון ערב הסתיו היפה אשר שלוש יריות בכיכר הפכו אותו לערב מר ונמהר; ערב שסימן קו השבר, קו פרשת המים: מדינת ישראל שאחרי רצח רבין אינה ואולי לא תהיה עוד לעולם אותה מדינה שהיתה לפניו.

בחמש עשרה השנה מאז שינתה החברה ישראלית את פניה ואולי אף את זהותה. ככל שחולפות השנים ישראל מתרחקת לא רק מזכר רבין החי אלא גם מזכר רבין המת. רבין הנרצח.

רצח רבין היה תקדים, אבל גם כיום נשמעים קולות הקיצוניים ומהמתלהמים, קולות סרבני השלום והבלתי מאמינים בו, קולות הספקניים וקולות המיואשים. קולותיהם של מי שעלולים ברגע של שפיות דעת ולא בהכרח של טירופה לרצוח מנהיג פוליטי שדרכו אינה דרכם.

דווקא משום שאין ערובה לאי-הישנותו של רצח פוליטי נוסף בישראל עלינו, כחברה חפצת לגנות ולהוקיע כל מעשה של אלימות, להתריע ולהזהיר מפני היתכנות רצח נוסף.

דומה כי הכול יסכימו, כי מאז הרצח הפכה החברה הישראלי ת אלימה ובלתי סובלנית יותר. הסבלנות לדעת הזולת הולכת ופוקעת. אני מקשיב לך רק בתנאי שאני מסכים עם דעתך.

התכנסנו כאן כדי לזכור ולהזכיר – בעיקר לעצמנו:

אם יש לקח שניתן להפיק מרצח רבין – אולי הלקח הוא שמתמצה בחמש המלים של רבין – אלימות היא כרסום יסוד הדמוקרטיה.

יחד עם כל בית ישראל מתייחדת הערב עפולה עם זיכרון של ראש ממשלתה יצחק רבין שנרצח על ידי בן עוולה.

יחד עם כל בית ישראל גם אנחנו מתחייבים – והעצרת הזו היא ביטוי מוחשי למחויבות זו- לזכור עד כמה נוראה היא השנאה מבית ועד כמה מסוכנת היא. ק דם לבו של רבין הירוי שנקרש על הנייר שבו היו כתובות המלים של שיר לשלום עדיין זועק מהאדמה, שבתוכה קבור האיש ההוא, שאין עוד כמוהו בערבות הבוכיות של חיינו.