כתיבת הספד לאח

שמואל יקר,

שלושה חודשים בלעדיך, שמואל – חבר גיס ואח יקר, נפשה תאומה. דומה כי רק אתמול היה YESTERDAY עם שירים יפים ואהבה גדולה. יש דברים שמבינים רק עם הזמן, כאשר עצמת ההעדר הופכת לעתים כבדה עד כדי אי יכולת לשאת אותה, כבדה עד היהפכותה  לבלתי ניתנת לתיאור.

החור שהותרת מעמיק מיום ליום וכבר עתה הוא חלל שחור, תהום אפלה, שלעתים נראית כמו תיבת תהודה ענקית של זעקה שמיתרגמת לשתיקה. אין מלים. רק הדהוד רפה של עצב, של כאב, של אבדן.

אריה, אחיך הבכור ואני  -הפכנו לפני כחודש סבים לנכדות- לא צריכים כלל להיזכר בך כי אין לנו כל רצון וכל אפשרות לשכוח אותך. אתה חי בלבנו, פועם עם פעימותיו. כיום אנחנו מבינים את המשמעות העמוקה של היותנו סבים, את הזכות הגדולה ואת העונג העצום. רק כיום אנחנו מבינים למה התכוונת כשאמרת "עד שלא תהיו בעצמכם סבים- לא תוכלו להבין אותי". אנחנו מבינים. ועוד איך.

מימוש צוואתך- לגבש את המשפחה- אינה חובה. היא זכות גדולה. ברגעים מסוימים היא נדמית ומורגשת אף כחסד. אנחנו חשים וחווים את הסבאוּת כגילוי מזוקק של אהבה שאינה תלויה בדבר, אהבה שאין לה מידה ואין לה שיעור, והיא אופפת ועוטפת, ממלאת ומציפה, מחלחלת ומפעפעת, ממלאת בחיים חדשים.

במשך שנים רבות סימנת וסימלת עבורי את המשמעות העמוקה של היות אב משפחה. היית כחוט השני שסביבו שזורה כל הרקמה המשפחתית. לפני שבועות אחדים, בחג החנוכה שעבר, כינסה אותנו רויטל בביתך.לא היתה עין שנותרה יבשה, כאשר השמחה והעצב נמהלו זו בזו.

היתה לך זוגיות נפלאה עם ורדה. היית אב למופת לבנות, סבא נפלא לנכדים. החוליה המחברת בשרשרת הדורות.

החיים ממשיכים. הזמן שעובר לא מרפא. הוא מותיר את הפצע שותת וזורה עליו מלח, מחריף את הצריבה. הפצע הזה לא יגליד. הוא לא יצטלק. לעד הוא ייוותר פתוח. ובכך כמו יגיד לנו או אם לחדד- יצווה עלינו למצות את החיים, לדעת שדבר בהם אינו מובן מאליו. כי הם שבריריים כמו אגרטל חרסינה, כמו נברשת פורצלן, דקים כמו חוט, אשר כל יום שעובר פורם ממנו עוד סיב והופך אותו דק יותר ויותר. המודעות לכך מחדדת את הרצון לחיות את החיים במלואם ובעיקר- לאהוב את היקרים לנו, ללמוד את סוד הנתינה והחמלה, תכונות שאתה, שמואל, היית מופת להן, והותרת אותן טבועות כחותם בזיכרון ויותר ממנו בגעגועים המייסרים אליך.

חשוב לי שתדע שמאז לכתך בטרם עת- כאילו יש בכלל עת ללכתו של אדם – אנחנו משתדלים להיות ראויים להיחשב ולהיקרא בני אדם;  משתדלים בכל מאודנו "לחדול לגלגל כדורי עופרת סומים", כמאמר המשורר, ו"לבצר את האנושי לקראת הערב", כמאמרו. להיות טובים ליקרים לנו, לאהובינו, ולהיות ראויים לאהבתם.

אתה כבר יודע שקשה לנחם אבל קשה יותר להינחם. אני לא יודע אם מלות הניחומים אומרות את מה שלא יכול להיאמר במלים, ובכל זאת- מתוך האבל הכבד, הצער העמוק והכאב הצורב אני מבקש להגיד לך, כי הייתי בן מזל לחלוק אתך זמן יקר וחוויות מכוננות. היתה לי זכות לבחור בך, באופן שאין טבעי ומתבקש ממנו, להיות איש סודי; קשוב, רגיש, אנושי, יודע את סוד הדברים שלעולם לא ייאמרו אבל הם נוכחים, עמוק בפנים, בתהומות הנפש, עלומים כמו צופן, חבויים כמו מסתור, כמוסים כמו סוד. ורק אתה בעולם ידעת אותם בי.

המשך לנוח בשלום על משכבך, גיס, חבר ואח יקר. עכשיו חורף, ובערב קר.  ועוד מעט יירד החושך. הבית ייעטף תוגה. אנחנו נצטנף. וכתמיד, לקראת סוף היום, כשאדם שרוי עם מחשבותיו, אתה תופיע, נוכח כתמיד, ותגיד לי, בפשטותך הכובשת, עזוב, מאיר, עזוב. אני בסדר. ואז- יבואו הדמעות.