כתיבת המלצה על חבר

עודד,

אני מכיר את עודד מאז היה נער שלקח את הפסדיה- צורבים עד היום – של  הפועל בית שאן עמוק ועצוב אל מקום הכי כאוב בלב. הקבוצה היתה כל עולמו. הוא חי בצלמה. הוא זוהה עמה. מצבי הרוח שלו נקבעו על ]י הפסדיה וניצחונותיה. איש לא היה יכול לשער כי הנער הצנום, שהיה האדם הכי פחות תמים בעולם עוד בילדותו אבל הכי מלא בתום, בטוהר וביופי פנימי, אשר בכל דמעה שהזיל נצץ יהלום של אור ותקווה, האוהד מספר אחת של הקבוצה והפטריוט המושבע ביותר של העיר, יחליט יום אחד כי הוא הולך להגשים את חלום חייו וייעודו.

עד היום, שנים לאחר שאמר לי, כמו לרבים מלבדי, "יצאתי מבית שאן עם חולצה ועם 20 ₪ בכיס", מהדהד בי המשפט הזה, אשר כל הפקה גדולה ומוצלחת שלו בעיר הגדולה מעצימה את ההד שלו ומגדילה את תיבת התהודה שלו.

כבר עז נקשרה נפשי בנפשו בעבותות הדקים ביותר של רגש שאין לו שם. אחן לו הגדרה. זיהיתי בו נחישות שלא תיאמן, רצון שאין עז ממנו, נחישות, ויותר מכל- ידיעה כי החלום שלו הוא תכנית עבודה סדורה, מדויקת, שיטתית.

הוא הגיע, כבר בגילו המוקדם, אל המקום הרם, האולימפי, של הפרסום והתהילה,  הודות לצירוף של תכונות וכישורים נדירים; אל מקום שבו הוא ראוי להיחשב ולהיקרא, אכן, היחצ"ן של המדינה; איש עם אלפי עוקבים בפייסבוק ובאמצעי התקשורת השונים, ברחוב ובחיוכים, במועדונים הכי הגדולים ובחדרי החדרים, הכי קטנים. היה יכול להרשות לעצמו להסתובב כטווס, אשר מניפת נוצות-העין שלו מכסה חצי תבל ומלואה. אבל הוא לא. מה שכה מחבב אותו על אנשים הוא היושר והיושרה שלו. הכרת ערך עצמי בהירה וחדה עם מידה של ענווה ( צניעות? אני לא יודע, לא מכיר, מצטער…) במקצוע שחשיפה היא המהות והאופן שלו, תמצית התוכן, הוא לא מתהדר בנוצות. הוא ניחן ביכולת נדירה לפרסם אנשים ובתוך כך, כבדרך אגב, להעצים ולפרסם את עצמו. היש יותר WIN-WIN  מזה?

עוד כנער הוא זיהה את סתמיותו של המשפט "השמים הם הגבול", כי כבר אז ידע שאת גבולות הגזרה של חלומותיו רק הוא יקבע. הוא ידע שהוא ינסוק אל מקום הומה אדם ולא אל השמים הריקים, שאין לו מה לחפש בהם. הוא ידע- אני יודע- שיום יבוא והוא יגיע, צנוע וחסר כל, לתל אביב, ושם, בהדרגה, בעקביות ובהתמדה, עם חוש עילאי לאנשים, נחוש להתחבר אליהם ולחבר בינהם, הוא יגדיר מחדש את תפקיד יחצ"ן אירועים, מסיבות והפקות.

בשפת הדיבור, במאור הפנים, בחיוך, באהבת האדם הסוחפת שלו, באמונתו בבורא עולם ובכל מי שנבראו בצלמו, עודד עושה את מה שנועד לו, מה שממלא אותו סיפוק ושמחה, את מה שמרבה אהבה.

באחת מעיני רוחי הוא עדיין נשען, דומע, על גדר ההפרדה בין כר הדשא ליציע האוהדים, מסתיר דמעה אחרי עוד הפסד. בעיין השנייה- הוא צוהל, משתולל, נושא אי מי או את עצמו על כפיים, שיכור מניצחון, מגאווה. הילד התם מסרטם של רינו צרור ודורון צברי "בית שאן סרט מלחמה". כבר אז הוא ידע שיום יבוא והוא יצפה בסרט בעיניים אשר הזיכרון והגעגוע ישובו וילחלחו אותן בשארית הדמעות שנותרו מבכי העצב  והאושר של אז.

מצחיק לאחל הצלחה לאדם שמבטא ומגלם את מהותה. גם על פסגתה הוא ייוותר, אני יודע זאת בוודאות, ילד של אימא, אשר אהבתו אותה ומסירותו כלפיה הם מופת של מילוי מצוות כיבוד הורים.

יש לו את כל הסיבות לגאווה עצמית נטולת רסן, חסרת מעצורים, אבל מה שהכי יפה והכי מרגש זה המשפט שאותו הוא אומר בכל המקומות, הזמנים, הנסיבות וההקשרים. "דע מאין באת ולאן אתה הולך".

החיים מחזירים אליך, פי שבעים ושבעה, את החיוך החם שאתה מחייך אליהם. כמה אנשים אתה מכיר שהם מחויכים במידה, בהיקף ובעצמה כזאת?

עודד יקר, חיבוק מכל הלב, מכל אחד משני חדריו, מכל אחת משתי עליותיו. בכל פעימותיו.

כבר עלית. כבר הצלחת. מה עכשיו? לאן מכאן?

אברהם שרון